עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
רות.תיאוהדסDanielle
הבלוג נפתח ב14.12.13 ッ

הוא נועד לפריקה שיתוף והבעת דעה.
סוף סוף אפשר לפרוק בלי להתבייש, ולספר את הכל 100% נכון
סוף סוף אפשר לשתף מישהו בלי שישפוט אותי
סוף סוף אפשר להביע דעה בלי לדפוק חשבון לאף אחד
אני מרגישה שאני יכולה להיות פה אני, אני האמיתית וזה נותן לי תקווה.
מצאתי
02/02/2017 19:45
Rain
ורק איתו אני מרגישה כאילו מצאתי בית חם ואוהב,

לידו אני מרגישה כאילו החודש הוא יולי וקרני אור שמש מאירות לי על הפנים,
מחממות את ליבי, 
החול שעל רגליי וקולות הגלים שדוחפים אחד את השני,
והפרח הצהוב ששזור בשיערי,

רק איתו אני מרגישה כאילו אני שוכבת על ענן ומלאכים שרים לי שירתם,
תחושות של אורה ועליצות,
בריח קוקוס מתוק, עם נגיעות של קינמון

אני הכוכבים, ומתחתיי הזיקוקים, אור שניתז לכל מקום ומתנפץ כלא היה,
אני רוקדת על שביל החלב,
מתמלאת באושר ומשתמשת בו כמו חמצן לנשימה

ידו נכרכת סביב צווארי, ואני יודעת כי מצאתי.

רק איתו,
רק אותו

4 תגובות
שחררו אותי, אני רוצה חופש. או שלא, אפשר גם לא
27/01/2017 22:34
Rain
אף פעם לא הייתי תלמידה פצצתית.
אני אסטרונאוטית, הראש שלי תמיד מוצא את עצמו נודד למקומות אחרים, ואני? אני במאבק של שנים כבר מנסה להסיט את עצמי מהמחשבות ולהתרכז בשיעור.
אז אני עושה את מה שאני יכולה, ומעבר, אני בטוחה שאני לומדת כפול מרוב האנשים שאני מכירה ועדיין- מקבלת את אותן התוצאות או אפילו פחות טוב, אבל אני משלימה עם זה- כי כל אחד וכישורי הלמידה שלו, ונכון שאני טיפה נדפקתי, אבל היי.. אפשר להידפק יותר. אז כן, יאי, ברת מזל שכמותי.

בכל מקרה, 
לא על זה רציתי לדבר.
לא על זה שאני כזו תלמידה לא יוצלחת. שפעם האספות הורים שלי היו 2 דקות וחצי, עם מורה מחויכת, "ריין פשוט מושלמת, מושלמת!" והיום אני זו שבאה אחרי הילדה הזו, האספה שלי טיפה יותר ארוכה, למורה הפעם יש מה להגיד.
לא, בכלל לא.

תנו לי רגע לעזוב את השכל וההיגיון והוואטאבר. 
רק, תנו לי.
אני לא מהבכיינים האלה ששונאים בית ספר ומחכים בקוצר רוח לסיים עם זה ולהיות חופשיים (כן, כי חופשי זה לגמרי צבא..)
אני יודעת למה בית ספר חשוב, כביכול, אני לא הולכת להפוך את שערי ביהס לשערי הגיהינום, לא הולכת להאניש אותו לשטן, אני לא אהיה התלמידה שתבהה בכעס מן החלונות ואצפה לעולם הגדול שמחכה רק לי.

כי זו לא אני.

אבל רבאק, החיים שלי מתבזבזים פה.

לעיתים, אחרי הכל, אני מרגישה שיש לי רק מטרה אחת בחיים, וזה ללמוד.
אני הולכת לבית ספר- לומדת. חוזרת הביתה- לומדת. והנה המעגל שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו.

מרגישה כאילו אני כלום, עוד מסמר קטן ממבנה גדול- תקועה. אחרי שאני אסיים עם הבית ספר- יבוא הצבא. אין לי מושג מה אני אעשה בצבא, מה יהיה התפקיד שלי- לפעמים זה קצת מלחיץ אותי אבל בסהכ זו גם מסגרת וחופש לא יהיה לי יותר מידי אז זה פחות או יותר זה.

ואני תמיד אומרת לעצמי, שכשאסיים עם כל המסגרות אני אעוף מפה, אני אסיים את הפרק הזה בחיי ואז לפני שאני אכנס שוב למסגרת הבאה אני אעשה משהו גדול מהחיים, אני אפרח ואשבור את המוסכמות שחלו עליי עד כה כי בפעם הראשונה אני אוכל- כי זהו, אני אדם בזכות עצמי, אני לא עוד חלק מהמערכת, 
נפתח לי חלון זמן קצר להיות אני ורק אני, ולא התלמידה, או החיילת, או הסטודנטית, או העובדת, או האמא, או הזקנה ההיא, אני אהיה אני, ורק אני. 
לא שייכת לכלום, כבולה מאחריות, כבולה מתפקידים, רק אני. ואז כשאני חושבת על זה, יש מעין ניצוצות באוויר, ואני שמחה ומאושרת- מדמיינת את עצמי באוויר משוחררת וחיה יותר מתמיד מרגישה את האש שבאוויר הכל טוב הכל יפה אני חיה את החלום,

ואז,
אני חושבת עוד קצת.
ו-פתאום, אני כבר לא שמחה, אני מבולבלת.
הרגע הזה, שאקבל חופש, מכניס אותי לקריזה.
אני נופלת מהשמיים כמו ציפור שמקבלת התקף לב.
איך אחיה בלי מסגרת?
כבר לא כל כך משוחררת, הא?
איך אוכל לדעת מי אני, מה אני, ומה עושים מפה?
פתאום האש כובה לה במהירות.
איך אעשה את ההחלטה הנכונה אם עד כה היא הוחלטה בשבילי?
חיה את הסיוט יותר נכון.
כל כך הרבה שאלות תוקפות אותי,

ואז אני כבר לא כל כך שמחה.

7 תגובות
פרידה
20/01/2017 21:46
Rain
לפני שאבא שלי עזב,
לא חשבתי הרבה על המוות, וכשכן חשבתי, האמנתי שאני יכולה לשאת זאת.
זאת לעולם לא הייתה הפתעה.
לאבא היה סרטן קטלני, לא היה ניצוץ של תקווה. המוות ארב בפינה במשך כמעט 4 שנים וכמו פצצה מתקתקת הגורם המגביל היחיד היה השעון.

תחושות של אבל ואובדן זרות לי, אבל בתקופת המחלה שלו התמודדתי עם כל כך הרבה דברים, ראיתי כל כך הרבה דברים, חוויתי כל כך הרבה דברים שלעולם לא יהיה לי האומץ לומר למישהו או אפילו לתאר פה. הם תמיד ירצדו במחשבותיי, אותן הטראומות הקטנות, אבל לעולם לא אחלוק אותן.

חשבתי שזה השיא, פה הכאב מגיע לסופו ושום דבר לעולם לא יתעלה על זה.

אז חשבתי.

שום דבר לא יכול לתאר את הניסיון האישי שלי עם אובדן.
אני מתאבלת כבר 3 חודשים, ואם אי פעם השלב הזה עובר ונהיה קל יותר- אני רק בנקודת ההתחלה.
זה מדהים כמה לא הערכתי את מידתו של כאב האובדן.

עברו 3 חודשים מאז,
ולא היה יום שלא חשבתי עליו.
היו ימים שכאב לי מעט, אך הצלחתי להעסיק את עצמי במחשבות אחרות.
היו ימים, כמו אתמול, שגררתי את עצמי מהבית ספר, אחרי יום שלם שבו ניסיתי להראות נורמלית ואז זרקתי את עצמי על המיטה ולא יצאתי עד בוקר יום שישי.

אני מרגישה נורא,
אני מרגישה משהו שלעולם לא חוויתי.
יש לי חור בלב, במלוא המובן של המילה.
אני לא חושבת שאי פעם אוכל להתגבר על אבא שלי, שצילק אותי במשך 4 שנים בזכרונות ואז עזב אותי חסר כל בעולם הגדול הזה.
אני צריכה אותו, ומתגעגעת אליו ולא יכולה לראות את המסך הזה כי הוא נהיה לי מטושטש. 

אני 
אני 

יש ימים שבהם אני פשוט כל כך רוצה לשתף אותו, כל כך רוצה לבוא אליו ולדבר איתו אבל הוא פשוט לא נמצא שם, הוא לא שם כדי להקשיב לי, הוא לא שם כדי להסתכל לי בעיניים בחום ואהבה ואני כל מתגעגעת אליו ולא מבינה איך רגע אחד בן אדם חי את חייו, ורגע אחר הוא נעלם ולא חוזר.

לפעמים, הפלאפון שלי מצלצל ואני מקווה שזה הוא.
לפעמים, אני שומעת רעשים בבית ואני מקווה שזה הוא
לפעמים, מישהו דופק בדלת ואני מקווה שזה הוא

אבל הוא אף פעם לא בא, ואני עדיין לא מבינה איך דבר כזה הגיוני, אולי יום אחד אני אבין
אבל עכשיו אני בנקודת האל חזור ואני יודעת שאני אף פעם לא אחזור להיות מי שהייתי.

תמיד שמעתי שלהתאבלות יש שלבים משלה, ככה אומרים, אני לא זוכרת את הסדר אבל זה לא משנה כי גם ככה זה אף פעם לא היה ככה בשבילי.
כל זה היה מערבולת של רגשות, שמשגעת אותי כבר שלושה חודשים וגורמת לי להרגיש כמו בן אדם רכרוכי וחלש, אדם קטן. זה אף פעם לא היה משהו מסודר שאפשר לסדר בשלבים.

אני זוכרת שיום אחד בשבעה, השלישי או השני אני חושבת, קמתי בבוקר ופשוט כאב לי כל הגוף, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הלב שלי דפק במהירות שיא- הרגשתי כאילו בא לי להתעלף.

אני מבולבלת, ועוברת את זה לבד, ומנסה לא להתבכיין, ואני צוחקת ומחייכת ויוצאת ואנשים עלולים לחשוב שהכל בסדר אצלי אבל אני רק רוצה, לרגע אחד קטן, שהבן אדם שיושב וקורא את זה, ולא באמת מכיר אותי ידע שהיי, אני לא בסדר, רע לי וכואב לי, אבל כל עוד אתה יודעת את זה הכל יותר קל. 

2 תגובות
עכשיו כבר אין לי
19/01/2017 21:59
Rain
לפעמים,
אני ממש צריכה לכתוב פה,
אבל אין לי את הזמן, אז אני רק חושבת מה הייתי כותבת ושומרת לאחר כך.
המילים יוצאות ממני כמו ברז שפתוח על עוצמה מלאה,
כמו אוויר שיצא מהבלון שבריר שנייה אחרי שיתפוצץ,
כמו פצצה מתקתקת שמחכה לדקה שמורה לה שהגיע הזמן.

ואז הכל פתאום חופשי והכל פתאום יפה, כי המים זורמים בחופשיות ובאגרסיביות אל הכיור,
והאוויר דורך החוצה וכבר לא כלוא במחנק בתוך בלון,
והפצצה מתפוצצת באושר צרוף, ללא השלכות, רק היא והעשן.

אבל אני לא מוצאת את הזמן, אז כל האוויר והמים וחומר הנפץ שיש בתוכי,
במקום להתפרץ להתפוצץ להתלקח לבקוע 
הם נשארים במקום, מתאחים באפלה, מאבדים כל משמעות.

ואז, כשהגיע הזמן לכתוב-
כבר אין לי כלום.
2 תגובות
צמחונות
14/01/2017 19:56
Rain
נגמרו לי התירוצים,
אין לי טיעון מנומק היטב, שיפיל אתכם מהרגליים.
כל האנרגיה שבזלזול, באנטיגוניזם, עברה לה במהירות ברגע שהבנתי שנמאס לי לשקר לעצמי.
אולי מוטב ככה,
בהתחלה יהיה קשה,
ירימו גבה- אבל אני בשלי. 
השאלה תמיד הייתה- 'למה לי?'
בחודשים האחרונים היא נהפכה ל-'למה לא?'

מה רע לי קצת לשבור את החוקים,
מה רע לי לרצף מחדש את הרציונל,
לשפץ במעמקי ההשקפה

האם ככה אהיה תמיד?
שאלתי את עצמי לפני כמה חודשים?
פועלת בניגוד למחשבותיי,
מסיטה את עצמי ממה שאני באמת רוצה?

אז בואו נעשה טרנספורמציה,
נשנה את הכללים-
נעשה פעם אחת משהו שאנחנו באמת רוצים.

זה טוב לי בנשמה, אני חייבת להודות.
זה מטופש נכון? זה נשמע מטופש.
אבל אני חייבת להודות שככה פתאום,
העולם נראה יותר טוב.
את מבינה?
תמיד משהו הרגיש לי חסר,
משהו חלף על פניי, 
ולא הבנתי מה.

מעכשיו-
דבר חדש.
לנסות להשלים את החסר.

2 תגובות
כי חייב לכתוב פוסט ב31 לדצמבר
31/12/2016 23:29
Rain
ככה,
אני לא הטיפוס המתלונן, אני נותנת בחודש האחרון לחיים לבחון אותי שוב ושוב ושוב ותנו לי שנייה לשבור את הקירות הפנימיים שלי ולומר- כן זה פאקינג מתיש.
לא פתחתי את הבלוג הזה כדי לכתוב את כל הרע והטוב שקורה לי בחיים אבל הנה אני פה חצי שעה לפני 2017, במקום לחגוג  איכשהו אני פה אז נסיים את זה מהר-

שורה תחתונה
2016 אני מצטערת אבל היית מכוערת כמו הגיהנום,
נקווה ש2017 תהיה יותר נחמדה.
0 תגובות
נסה אותי- משחקת עם הפונטים
24/12/2016 19:38
Rain
מיטלטלת בביתי כאחוזת דיבוק,
יש שיקראו לזה מעט חוסר בנוחות
ויש שיגידו- שיגעון
זה אוחז בי כמו דיבוק,
מרפה לעזוב
יש ימים שיותר,
ויש ימים שפחות
היום הוא במצוד
הפעיל את כל המערכות,
גורם לידי לרעוד
גורם לראשי להתפוצץ מרוב מחשבות,
בלבול ולחץ מככבים 
שכחה
מבטים חסרי תוכן לאוויר
כל מבט אל העתיד אפרפר
כמה כבר אפשר להילחם בך,
כמה?
0 תגובות
?Can you feel what I feel
19/12/2016 22:58
Rain

מכירים את ההרגשה העילאית הזו, 
שככה סתם בלי אזהרה מוקדמת, מן שילוב של תשוקה, מוטיבציה ורגש פשוט מופיעים לכם בגוף ומסרב להרפות?
שבין רגע רעיון כמו אחד מאלפי הרעיונות והמחשבות שעברו לכם בראש אשכרה תופס לו מקום, 
ולא חולף לו וממשיך הלאה למקום אליו שאר המחשבות הולכות ונעלמות? מגוף רגיל ונורמלי, מעט ריקני לעיתים, משהו קורה.

מעין שיכרון חושים שתופס אותכם ברגע הנכון ובזמן הנכון וגורם לכם להיות מלאי זיקה למשהו חדשה, אתם בהיי, אתם באופוריה, הרגש מציף ומסרב להרפות הוא מטפס במהירות על מן הרצפה לאורך כל גופכם ומתפשט בכל תא, מפיץ את הלהיטות והחשק והרצון והשיגעון..

הייתה לי שיחה מוזרה עם מישהו מהשכבה שלי ואיכשהו הגעתי למצב הנוכחי שלי שבו אני שואלת שאלות שאנשים אף פעם לא הבינו מאיפה הבאתי אותם, אז שאלתי אותו מה החלום שלו, ככה סתם, אז הוא התחיל לדבר ואני קצת איבדתי ריכוז שזה מה שקורה לי ברוב השיחות, הבעיה שלי (טוב, אחת מיני רבות).. היא שאחרי שאני מדברת עם בן אדם המון זמן אני פשוט מותשת מהשיחה ואז אנשים יכולים לדבר איתי, ואני אבהה בהם והם יהיו בטוחים שאני מקשיבה אבל אני חושבת על חתולי רחוב או התחממות גלובלית או על חביתה. לא משנה, לא זה העניין. הוא דיבר על כדורסל ועל פיזיקה ועל דברים שמעניינים אותו, ואני לא זוכרת הרבה מהחלומות שלו, אבל אני כן זוכרת איך נדלקו לו העיניים כשהוא התחיל לדבר על העתיד, אני נשבעת שאם יש משהו ששמתי לב אליו, שבאמת היה עליו דגש זה הניצוץ שהופיע לו שם, כאילו שהכל התחיל מהתחלה, הכל מסתנכרן, הכל ברור יותר, בהייה ריקה שלי בקיר, וממולי אדם עם תשוקה לחלומותיו שיודע מה הוא רוצה. 
כשהוא סיים לדבר, 
ואני כמובן הייתי מעט מבולבלת ממה שקרה פה עכשיו, אבל לפני שהספקתי להבין הוא שאל אותי את אותה שאלה, כמו בפינג פונג, מכוון את זה אליי, עכשיו תורי לענות. 
וזה היה העניין,
שלא היה לי חלום,
לא היה לי חלום בשלוף,
לא היה לי חזון מיוחד, רוב הזמן אני חיה בהווה המשעמם שלי,
מתעסק בלהיות קו ישר, כי כל פעם שאני חושבת על העתיד חרדות מציפות אותי.
אז אני לא חושבת, אני עושה.
אני לא חווה, אני עושה.
אני חיה בשביל.. לחיות. 

אבל הוא חיכה לתשובה. 

לא כזה הבנתי מה אני עושה, או מה עובר לי בראש אז, 
אבל בדיעבד אני מבינה שניסיתי לחקות אותו. ניסיתי לחכות את הניצוץ, את איך שנדלקו לו העיניים. רציתי את ההתלהבות, ואימצתי את מוחי לחשוב ולחפש מספיק טוב אם אי שם בתאים האפורים יש משהו מעניין שפספסנו. אתם יודעים, כבר ציינתי את זה קודם, המקום אליו שאר המחשבות הולכות ונעלמות
הופיעה לי בראש תמונה של משפחה וילדים, באופן קצת אוטומטי.
הממ.. אינסטינקט אימהי מובנה או שזה הכי טוב שלי?
לא. אני לא הולכת על זה. שיניתי אסטרטגיה.

ואז חשבתי על זה שלפני כמה ימים הייתי עם חברה ודיברנו על זה שכשנשתחרר ניסה לטיול אחרי צבא.. הכל סתם דיבורים, ברור, אבל מי יודע.. 
ואז זה קרה.
"אני רוצה לראות את העולם, אני תקועה באותו מקום כל הזמן. רואה את אותם הרחובות, אותם הכבישים, צמתים, אנשים.. אני רוצה יותר מזה. אני חושבת על קוסטה ריקה, על תאילנד, סרי לנקה, לייק וואנקה.
אני לא עוצרת פה.
אני רוצה את ניו יורק, את פריז, את איטליה, אני רוצה את הכל." 

האם זה מה שאני רוצה?


***

טוב אז, בשורה התחתונה, שמתי לב שיצאתי פה קצת נעל. אז.. לא. אני מבולבלת בעיקר, המוח שלי מאט הכל. 

0 תגובות
הוא
16/12/2016 18:29
Rain
הוא מתהלך בכל מקום כאילו הוא איזה טווס,
עם האף שלו גבוה גבוה יותר מכל אמביציה שאי פעם תהיה לי, 
חי במציאות בה הוא מוקף באידיוטים והוא נקודת האור היחידה שיש במקום המלוכלך הזה. ציניקן, לגלגן, מתנשא וקטנוני, חד כמו האולר שיש לשכן שלי בכיס.
בטוח שהוא העיפרון הכי חד בקלמר, 
הסכין הכי חדה במגירה
האשכנזי הכי מסנוור בקבוצה (סליחה)
ניזון מלקטול דעות ואנשים, חי בשביל רגעי האופוריה שמציפים אותי בן רגע כששוב הוא מוכיח- הוא צודק.
אין ספק, הביטחון שלו נמצא אי שם ברקיע בגוש ד' של גן עדן, הנוכחות שהוא מכיל בתוך עצמו יותר גדולה ממשהו גדול שהולך לקרות

אבל,
עם כל הגועל, וחוסר האמפתיה שיש לי כלפיו עמוק עמוק בפנים ישנו חלק בי שמקווה שאזכה לפתוח את עיניי, ואוכל לנסות רק לנסות להיות טיפה יותר כמוהו, כי אולי הוא תמיד למעלה אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי תמיד למטה, כשאני יורדת הוא עולה ואז לשנייה אנחנו מתנגשים, אבל אז הדרכים שלנו נפרדות וכשהוא שם, אני תקועה פה מקווה להיות קצת אחרת


0 תגובות
נראה לי שמצאתי מישהו שמבין
10/12/2016 13:54
Rain
ובזמנים כאלה מסתבר שזה נדיר מאוד. מקווה שזה לא טוב מידי בשביל להיות אמיתי
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 22 23 הבא »
חיפוש
ארכיון