עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
תיאוהדסDanielle
הבלוג נפתח ב14.12.13 ッ

הוא נועד לפריקה שיתוף והבעת דעה.
סוף סוף אפשר לפרוק בלי להתבייש, ולספר את הכל 100% נכון
סוף סוף אפשר לשתף מישהו בלי שישפוט אותי
סוף סוף אפשר להביע דעה בלי לדפוק חשבון לאף אחד
אני מרגישה שאני יכולה להיות פה אני, אני האמיתית וזה נותן לי תקווה.
איך מתמודדים עם לב שבור- חלק ראשון ואחרון
24/06/2018 22:35
Rain
אז החופש שלי רשמית התחיל
כנראה שזה האחרון, (עולה ליב)
אז אני אמורה לנצל אותו טיפה יותר טוב מלהימרח כל החופש תחת המזגן ולהאשים את החום של יולי.
המטרה הראשונה שלי היא להפסיק לחשוב על אוהד, הבחור ששבר לי את הלב
אני אשקר אם לא ביליתי את שלושת הימים האחרונים בבכי
בכי במקלחת, בכי בחדר,
בכי במטבח כשביד אחת אני מנגבת את הדמעות ובשנייה אני מחזיקה כפית גדושה בגלידת וניל של בן אנד ג'ריז. 
אני מתחילה לחשוב שהתגובה המוגזמת שלי לשברון לב היא גם בגלל שבאיזה שהוא מקום אוהד היווה סוג של דמות אבהית אצלי, והאיבוד שלו מחזיר אותי לתחושות שהיו לי כשהוא נפטר. 
בכל מקרה, אני עדיין מנסה לרפא את הלב שלי אבל את השיעור שלי כבר למדתי- לעולם לא להתמסר לאף אחד ככה באותו הצורה. לא לתת לאף אחד את הלב שלי, כי גם אם אני בטוחה לאחר תקופה ארוכה שזה האחד- אף אחד לא טהור. כולם יכולים לבוא לך בהפוכה. דברים משתנים, החיים דינמיים ורגשות עולים ויורדים בלי הפסקה. נאשים את ההורמונים. בקיצור, אל תיסגרי במאת האחוזים אבל גם אל תתני למישהו את כל האמון והתקוות שלך. 
לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד עם רגשות כאלה. שלי זה עיסוק עצמי וכמה שפחות לבד. אולי בגלל זה נכנסתי לאוטוסטרדה של אפייה, ויש לי עכשיו מספיק דברים במקרר שיכולים לקחת גדוד של חיילים בריאים ולהעלאות להם את רמת הסוכר לשמיים.
אני מחכה כבר להתחיל לעבוד, לעשות כמה שיותר משמרות. 
אם אקרע את התחת בעבודה לא יהיה לי זמן לחשוב על אוהד, ועד שאחזור הביתה מאוחר אהיה כה שפוכה שלא יהיה לי כוח לחשוב עליו. 
בטח כל פעם שאצא אזכר בו, בכל מסיבה אחפש את העיניים שלו או אחכה לרטט גס בכיס האחורי של המכנסיים שלי. ממש כמו פעם שדאג לאן ועם מי אני יוצאת ואיך התלבשתי. בגלל זה חשבתי שאני חייבת למצוא מישהו חדש. לא מישהו רציני, ריבאונד קל שיעזור לי לשכוח את אוהד. חסר לי כל החום שקיבלתי ממנו ואשמח לקבל אותו ממישהו אחר. 
ללמוד, לעשות ספורט, לנגן בגיטרה שלי, לכתוב פה ולהנות גם אם זה אומר לדפוק קצת את הראש.
העיקר שלא אחשוב עליו 

0 תגובות
לבד
24/06/2018 22:24
Rain
בין רטט לרטט שנשמע מהקופסה הקטנה שלידי,
גם בימים שזה לא באמת מפסיק
עדיין אפשר להרגיש לבד
ללא יכולת למצוא את הכוח לקום ולהיפרד מהשמיכה שעוטפת אותי
כי אין אף אחד שישמע,
ואין אף אחד שיעזור לי לקום
0 תגובות
חרדת נטישה
17/06/2018 18:16
Rain
כמסתכלים על זה כך, דברים מתבהרים
ולאט לאט אני מבינה שמאז ומתמיד גברים לא עושים יותר מידי פרט ללעזוב אותי בסוף
זה התחיל באלון, האהבה הראשונה שלי בגן
זה שהתנדנד איתי בנדנדות, והחליף את הארטיק לימון שלי בארטיק קולה שלו רק כי רצה שיהיה לי טעים
זה שזרק עליי חול, זה שבא אליי הביתה ולש איתי פלסטלינה כאילו זאת הפעולה הכי מעניינת שיש בעולם
יום אחד הוא אמר שהוא עוזב עם ההורים שלו לאמריקה-
תהיתי איפה זה אמריקה, אבל לא חשבתי על זה יותר מידי. זה יקרה מתישהו, עוד המון המון זמן- ובינתיים יש לי את אלון לעצמי
כנראה שזאת הייתה הפעם הראשונה שהדחקתי. כי יום אחד באתי לגן ואלון כבר לא היה שם
הוא היה על מטוס גבוה מאוד- ואני נשארתי פה, יציבה על האדמה. 

לאחר מכן אביתר, אותו אביתר שהזמין אותי לרקוד איתו סלואו במחנה קיץ בדיוק כשעליתי לכיתה ז'. הייתי בטוחה שמצאתי את אהבת חיי,
את גבר חלומותיי, מה עוד ילדה צריכה מאשר בחור שגבוה ממנה בראש עם כובע ניו יורק. אבל גם הוא עזב לצפון ואני למרכז ולא זכיתי לעוד סלואו.

אחר כך זה היה אבא שלי, שבדומה לאלון גם הוא עלה אל השמיים, רק שהוא שכח לחזור. בהתחלה הוא עזב אותי והעדיף את הסמים על פניי, כנראה שעדיף לחיות בבועה מאשר לזכות לראות אותי מתבגרת. מחטים חד פעמיים זרוקים בכל עבר, ריח חנוק ותריסים שמסתירים כל עדות לקרני שמש. מבט חלול ועייף, עד שפתאום כבר לא היו מחטים, ולא ריח חנוק, שום מבט חלול ועייף- אבל כן שבה השמש לחדרו. הוא לא שב. 
ובעצם זה גם אחי, שעוזב אותי בכל פעם שהוא מזמין כרטיס טיסה מחופשה קטנה בארץ, כדי לחזור לשגרת חייו בחו"ל. אני כל כך אוהבת אותו שאני מתרגלת שהוא לא יחזור אליי רק כדי שאם, במקרה וזה באמת יבוא, אני אהיה כבר דרוכה ומוכנה. 

ואז ניצן הופיע בחיי, ואמר לי את הדברים הכי יפים שרק אפשר לומר לבחורה, את האחת שאני רוצה לאהוב כל חיי, אמר לי. כמה חבל שלא הייתי היחידה. 

לאחר שנסגרתי ולא נתתי לאף גבר להתקרב אל חומות ליבי, מלאה במגננות ומשחקים- אוהד נכנס כל כך לאט אל בן החריצים והסדקים שבכלל לא שמתי לב. נתתי לו הזדמנות, וחשבתי שכרגיל, אחתוך אחרי דייט או שניים. כי מה לי ולו. אבל זה לא היה ככה, אלוהים יודע איך אוהד ידע את הדרך לליבי. והוא נכנס לשם, בישירות ובדריכות- בלי שהספקתי לשים לב בכלל מה קורה. התקדמנו, התקדמנו מהר ורחוק. הכי רחוק שאי פעם הגעתי עם מישהו. חשבתי שהוא יהיה הפתרון, שהוא יהיה הגבר שלי, כל כך פחדתי לאבד אותו- לכן השתדלתי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. הכי מצחיקה, הכי מהנה, הכי יפה. רק שלא יברח, כי אותו אני באמת מחבבת. לא צריך שיותר מידי גברים יחזרו אחרייך כשיש לך אחד כזה. דואג ואכפתי, שעוטף אותך בזרועותיו הענקיות וגורם לך להרגיש שלא משנה כמה פעמים עזבו אותך, הוא יכול להיות הכל בשבילך כאן ועכשיו. כל הדמויות שנעלמו והתאדו מחייך מתרכזות בו. הוא יכול להחליף לי את כולם. הוא מסוגל. 
עד ש
כמובן שיש פה עד ש. גם זה לא ההאפי אנדינג שלי, לא תמיד זוכים. גם אוהד עזב אותי בדרכו שלו.
אני לא יודעת עד היום עם זה הפוסט טראומה מהצבא שהוא לעולם לא נתן לי להיכנס אליה, או שסתם נמאס לו ממני, אבל יום אחד הוא נעלם לי. הפסיק לבוא, הפסיק לשלוח הודעות. אמר לי שהוא מצטער שככה הוא נעלם. לא השאיר לי אף אחד להתעמת איתו. נשארתי בודדה, המומה, לא מבינה איך הגעתי למצב הזה. הכל היה כל כך בסדר איתנו
אלון אמר לי שהוא נוסע לאמריקה
אביתר אמר לי שהוא חוזר לכרמיאל
אמא אמרה לי שאבא עוד מעט ילך
אח שלי קונה כרטיסי טיסה לפי תאריכים ידועים
הבנתי שניצן לא שלי אחרי כמה הבזקי מבט לסלולרי שלו
אבל עם אוהד נותרה חידה לא פתורה, שום רמז, שום הסבר
אולי פשוט נועדתי להיות עזובה
3 תגובות
מצאתי
02/02/2017 19:45
Rain
ורק איתו אני מרגישה כאילו מצאתי בית חם ואוהב,

לידו אני מרגישה כאילו החודש הוא יולי וקרני אור שמש מאירות לי על הפנים,
מחממות את ליבי, 
החול שעל רגליי וקולות הגלים שדוחפים אחד את השני,
והפרח הצהוב ששזור בשיערי,

רק איתו אני מרגישה כאילו אני שוכבת על ענן ומלאכים שרים לי שירתם,
תחושות של אורה ועליצות,
בריח קוקוס מתוק, עם נגיעות של קינמון

אני הכוכבים, ומתחתיי הזיקוקים, אור שניתז לכל מקום ומתנפץ כלא היה,
אני רוקדת על שביל החלב,
מתמלאת באושר ומשתמשת בו כמו חמצן לנשימה

ידו נכרכת סביב צווארי, ואני יודעת כי מצאתי.

רק איתו,
רק אותו

5 תגובות
שחררו אותי, אני רוצה חופש. או שלא, אפשר גם לא
27/01/2017 22:34
Rain
אף פעם לא הייתי תלמידה פצצתית.
אני אסטרונאוטית, הראש שלי תמיד מוצא את עצמו נודד למקומות אחרים, ואני? אני במאבק של שנים כבר מנסה להסיט את עצמי מהמחשבות ולהתרכז בשיעור.
אז אני עושה את מה שאני יכולה, ומעבר, אני בטוחה שאני לומדת כפול מרוב האנשים שאני מכירה ועדיין- מקבלת את אותן התוצאות או אפילו פחות טוב, אבל אני משלימה עם זה- כי כל אחד וכישורי הלמידה שלו, ונכון שאני טיפה נדפקתי, אבל היי.. אפשר להידפק יותר. אז כן, יאי, ברת מזל שכמותי.

בכל מקרה, 
לא על זה רציתי לדבר.
לא על זה שאני כזו תלמידה לא יוצלחת. שפעם האספות הורים שלי היו 2 דקות וחצי, עם מורה מחויכת, "ריין פשוט מושלמת, מושלמת!" והיום אני זו שבאה אחרי הילדה הזו, האספה שלי טיפה יותר ארוכה, למורה הפעם יש מה להגיד.
לא, בכלל לא.

תנו לי רגע לעזוב את השכל וההיגיון והוואטאבר. 
רק, תנו לי.
אני לא מהבכיינים האלה ששונאים בית ספר ומחכים בקוצר רוח לסיים עם זה ולהיות חופשיים (כן, כי חופשי זה לגמרי צבא..)
אני יודעת למה בית ספר חשוב, כביכול, אני לא הולכת להפוך את שערי ביהס לשערי הגיהינום, לא הולכת להאניש אותו לשטן, אני לא אהיה התלמידה שתבהה בכעס מן החלונות ואצפה לעולם הגדול שמחכה רק לי.

כי זו לא אני.

אבל רבאק, החיים שלי מתבזבזים פה.

לעיתים, אחרי הכל, אני מרגישה שיש לי רק מטרה אחת בחיים, וזה ללמוד.
אני הולכת לבית ספר- לומדת. חוזרת הביתה- לומדת. והנה המעגל שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו.

מרגישה כאילו אני כלום, עוד מסמר קטן ממבנה גדול- תקועה. אחרי שאני אסיים עם הבית ספר- יבוא הצבא. אין לי מושג מה אני אעשה בצבא, מה יהיה התפקיד שלי- לפעמים זה קצת מלחיץ אותי אבל בסהכ זו גם מסגרת וחופש לא יהיה לי יותר מידי אז זה פחות או יותר זה.

ואני תמיד אומרת לעצמי, שכשאסיים עם כל המסגרות אני אעוף מפה, אני אסיים את הפרק הזה בחיי ואז לפני שאני אכנס שוב למסגרת הבאה אני אעשה משהו גדול מהחיים, אני אפרח ואשבור את המוסכמות שחלו עליי עד כה כי בפעם הראשונה אני אוכל- כי זהו, אני אדם בזכות עצמי, אני לא עוד חלק מהמערכת, 
נפתח לי חלון זמן קצר להיות אני ורק אני, ולא התלמידה, או החיילת, או הסטודנטית, או העובדת, או האמא, או הזקנה ההיא, אני אהיה אני, ורק אני. 
לא שייכת לכלום, כבולה מאחריות, כבולה מתפקידים, רק אני. ואז כשאני חושבת על זה, יש מעין ניצוצות באוויר, ואני שמחה ומאושרת- מדמיינת את עצמי באוויר משוחררת וחיה יותר מתמיד מרגישה את האש שבאוויר הכל טוב הכל יפה אני חיה את החלום,

ואז,
אני חושבת עוד קצת.
ו-פתאום, אני כבר לא שמחה, אני מבולבלת.
הרגע הזה, שאקבל חופש, מכניס אותי לקריזה.
אני נופלת מהשמיים כמו ציפור שמקבלת התקף לב.
איך אחיה בלי מסגרת?
כבר לא כל כך משוחררת, הא?
איך אוכל לדעת מי אני, מה אני, ומה עושים מפה?
פתאום האש כובה לה במהירות.
איך אעשה את ההחלטה הנכונה אם עד כה היא הוחלטה בשבילי?
חיה את הסיוט יותר נכון.
כל כך הרבה שאלות תוקפות אותי,

ואז אני כבר לא כל כך שמחה.

7 תגובות
פרידה
20/01/2017 21:46
Rain
לפני שאבא שלי עזב,
לא חשבתי הרבה על המוות, וכשכן חשבתי, האמנתי שאני יכולה לשאת זאת.
זאת לעולם לא הייתה הפתעה.
לאבא היה סרטן קטלני, לא היה ניצוץ של תקווה. המוות ארב בפינה במשך כמעט 4 שנים וכמו פצצה מתקתקת הגורם המגביל היחיד היה השעון.

תחושות של אבל ואובדן זרות לי, אבל בתקופת המחלה שלו התמודדתי עם כל כך הרבה דברים, ראיתי כל כך הרבה דברים, חוויתי כל כך הרבה דברים שלעולם לא יהיה לי האומץ לומר למישהו או אפילו לתאר פה. הם תמיד ירצדו במחשבותיי, אותן הטראומות הקטנות, אבל לעולם לא אחלוק אותן.

חשבתי שזה השיא, פה הכאב מגיע לסופו ושום דבר לעולם לא יתעלה על זה.

אז חשבתי.

שום דבר לא יכול לתאר את הניסיון האישי שלי עם אובדן.
אני מתאבלת כבר 3 חודשים, ואם אי פעם השלב הזה עובר ונהיה קל יותר- אני רק בנקודת ההתחלה.
זה מדהים כמה לא הערכתי את מידתו של כאב האובדן.

עברו 3 חודשים מאז,
ולא היה יום שלא חשבתי עליו.
היו ימים שכאב לי מעט, אך הצלחתי להעסיק את עצמי במחשבות אחרות.
היו ימים, כמו אתמול, שגררתי את עצמי מהבית ספר, אחרי יום שלם שבו ניסיתי להראות נורמלית ואז זרקתי את עצמי על המיטה ולא יצאתי עד בוקר יום שישי.

אני מרגישה נורא,
אני מרגישה משהו שלעולם לא חוויתי.
יש לי חור בלב, במלוא המובן של המילה.
אני לא חושבת שאי פעם אוכל להתגבר על אבא שלי, שצילק אותי במשך 4 שנים בזכרונות ואז עזב אותי חסר כל בעולם הגדול הזה.
אני צריכה אותו, ומתגעגעת אליו ולא יכולה לראות את המסך הזה כי הוא נהיה לי מטושטש. 

אני 
אני 

יש ימים שבהם אני פשוט כל כך רוצה לשתף אותו, כל כך רוצה לבוא אליו ולדבר איתו אבל הוא פשוט לא נמצא שם, הוא לא שם כדי להקשיב לי, הוא לא שם כדי להסתכל לי בעיניים בחום ואהבה ואני כל מתגעגעת אליו ולא מבינה איך רגע אחד בן אדם חי את חייו, ורגע אחר הוא נעלם ולא חוזר.

לפעמים, הפלאפון שלי מצלצל ואני מקווה שזה הוא.
לפעמים, אני שומעת רעשים בבית ואני מקווה שזה הוא
לפעמים, מישהו דופק בדלת ואני מקווה שזה הוא

אבל הוא אף פעם לא בא, ואני עדיין לא מבינה איך דבר כזה הגיוני, אולי יום אחד אני אבין
אבל עכשיו אני בנקודת האל חזור ואני יודעת שאני אף פעם לא אחזור להיות מי שהייתי.

תמיד שמעתי שלהתאבלות יש שלבים משלה, ככה אומרים, אני לא זוכרת את הסדר אבל זה לא משנה כי גם ככה זה אף פעם לא היה ככה בשבילי.
כל זה היה מערבולת של רגשות, שמשגעת אותי כבר שלושה חודשים וגורמת לי להרגיש כמו בן אדם רכרוכי וחלש, אדם קטן. זה אף פעם לא היה משהו מסודר שאפשר לסדר בשלבים.

אני זוכרת שיום אחד בשבעה, השלישי או השני אני חושבת, קמתי בבוקר ופשוט כאב לי כל הגוף, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הלב שלי דפק במהירות שיא- הרגשתי כאילו בא לי להתעלף.

אני מבולבלת, ועוברת את זה לבד, ומנסה לא להתבכיין, ואני צוחקת ומחייכת ויוצאת ואנשים עלולים לחשוב שהכל בסדר אצלי אבל אני רק רוצה, לרגע אחד קטן, שהבן אדם שיושב וקורא את זה, ולא באמת מכיר אותי ידע שהיי, אני לא בסדר, רע לי וכואב לי, אבל כל עוד אתה יודעת את זה הכל יותר קל. 

2 תגובות
עכשיו כבר אין לי
19/01/2017 21:59
Rain
לפעמים,
אני ממש צריכה לכתוב פה,
אבל אין לי את הזמן, אז אני רק חושבת מה הייתי כותבת ושומרת לאחר כך.
המילים יוצאות ממני כמו ברז שפתוח על עוצמה מלאה,
כמו אוויר שיצא מהבלון שבריר שנייה אחרי שיתפוצץ,
כמו פצצה מתקתקת שמחכה לדקה שמורה לה שהגיע הזמן.

ואז הכל פתאום חופשי והכל פתאום יפה, כי המים זורמים בחופשיות ובאגרסיביות אל הכיור,
והאוויר דורך החוצה וכבר לא כלוא במחנק בתוך בלון,
והפצצה מתפוצצת באושר צרוף, ללא השלכות, רק היא והעשן.

אבל אני לא מוצאת את הזמן, אז כל האוויר והמים וחומר הנפץ שיש בתוכי,
במקום להתפרץ להתפוצץ להתלקח לבקוע 
הם נשארים במקום, מתאחים באפלה, מאבדים כל משמעות.

ואז, כשהגיע הזמן לכתוב-
כבר אין לי כלום.
2 תגובות
צמחונות
14/01/2017 19:56
Rain
נגמרו לי התירוצים,
אין לי טיעון מנומק היטב, שיפיל אתכם מהרגליים.
כל האנרגיה שבזלזול, באנטיגוניזם, עברה לה במהירות ברגע שהבנתי שנמאס לי לשקר לעצמי.
אולי מוטב ככה,
בהתחלה יהיה קשה,
ירימו גבה- אבל אני בשלי. 
השאלה תמיד הייתה- 'למה לי?'
בחודשים האחרונים היא נהפכה ל-'למה לא?'

מה רע לי קצת לשבור את החוקים,
מה רע לי לרצף מחדש את הרציונל,
לשפץ במעמקי ההשקפה

האם ככה אהיה תמיד?
שאלתי את עצמי לפני כמה חודשים?
פועלת בניגוד למחשבותיי,
מסיטה את עצמי ממה שאני באמת רוצה?

אז בואו נעשה טרנספורמציה,
נשנה את הכללים-
נעשה פעם אחת משהו שאנחנו באמת רוצים.

זה טוב לי בנשמה, אני חייבת להודות.
זה מטופש נכון? זה נשמע מטופש.
אבל אני חייבת להודות שככה פתאום,
העולם נראה יותר טוב.
את מבינה?
תמיד משהו הרגיש לי חסר,
משהו חלף על פניי, 
ולא הבנתי מה.

מעכשיו-
דבר חדש.
לנסות להשלים את החסר.

2 תגובות
כי חייב לכתוב פוסט ב31 לדצמבר
31/12/2016 23:29
Rain
ככה,
אני לא הטיפוס המתלונן, אני נותנת בחודש האחרון לחיים לבחון אותי שוב ושוב ושוב ותנו לי שנייה לשבור את הקירות הפנימיים שלי ולומר- כן זה פאקינג מתיש.
לא פתחתי את הבלוג הזה כדי לכתוב את כל הרע והטוב שקורה לי בחיים אבל הנה אני פה חצי שעה לפני 2017, במקום לחגוג  איכשהו אני פה אז נסיים את זה מהר-

שורה תחתונה
2016 אני מצטערת אבל היית מכוערת כמו הגיהנום,
נקווה ש2017 תהיה יותר נחמדה.
0 תגובות
נסה אותי- משחקת עם הפונטים
24/12/2016 19:38
Rain
מיטלטלת בביתי כאחוזת דיבוק,
יש שיקראו לזה מעט חוסר בנוחות
ויש שיגידו- שיגעון
זה אוחז בי כמו דיבוק,
מרפה לעזוב
יש ימים שיותר,
ויש ימים שפחות
היום הוא במצוד
הפעיל את כל המערכות,
גורם לידי לרעוד
גורם לראשי להתפוצץ מרוב מחשבות,
בלבול ולחץ מככבים 
שכחה
מבטים חסרי תוכן לאוויר
כל מבט אל העתיד אפרפר
כמה כבר אפשר להילחם בך,
כמה?
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 22 23 הבא »
חיפוש
ארכיון